אשכנזי ואח' נ' פלאפון תקשורת בע"מ

החלטה

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

ברקע ההתדיינויות מצויות העובדות הבאות. ביום 2.3.13 ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ. אילני) במסגרתו נדחתה תביעת המבקשים. (להלן: "פסה"ד").

עיקר טענות המבקשים נוגעות לכך שפסה"ד ניתן בחוסר סמכות עניינית, משום שלשיטתם, סעד של צו עשה אינו בסמכות ביהמ"ש קמא. טענה נוספת, הייתה כי מרבית הסעדים שנתבעו כלל לא הוכרעו בפסה"ד וכי מדובר היה בפסה"ד חלקי שהנו בבחינת החלטה שאינה מסיימת הליכים בתיק, ולכן יש להגיש עליו בר"ע ולא ערעור. בהמשך לכך, נטען כי מניין הימים להגשת ערעור לא החל, משום שזה צריך להתחיל רק לאחר ההכרעה בכל הסעדים. המבקשים מציינים, כי גם אם הם טועים בסוגיות אלו, הרי שאלו הן טעויות סבירות העולות לכדי טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכת המועד. יתר על כן, מציינים המבקשים כי למשיבה לא הייתה יכולה להיווצר ציפייה לכך שפסה"ד יהפוך לחלוט, בהתחשב בכך שההחלטה על מחיקת הבר"ע הומצאה למבקשים רק במהלך פגרת הקיץ, וכן בהתחשב בתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") המאפשרת להפוך בר"ע לערעור, כשקיימת זכות ערעור. המבקשים סבורים כי לנוכח העובדה שהם אינם מיוצגים, הרי שנדרש להם זמן כדי להחליט לגבי אופן הפעולה לתקיפת פסה"ד, בין אם ע"י הגשת בקשה לביהמ"ש קמא לביטולו ולהעברת התיק לביהמ"ש זה, ובין אם ע"י הגשת ערעור על פסה"ד. לדידם, פרק זמן של 45 יום אינו מספיק להגשת ערעור, קל וחומר, כשהם אינם מיוצגים. לטעמם, סיכויי הערעור הנם ודאיים, וזאת לאור העובדה שהם הוכיחו כי בכל הסעדים שנתבעו, יש להם את ההסכמות המתאימות והוויתורים המתאימים מצד המשיבה, וכן לאור העובדה שבפסה"ד היו חריגות רבות מסמכות.

ב"כ המשיבה טענה בתגובה, כי הצדדים הגיעו להסכמה בביהמ"ש קמא לפיה המשיבה תודיע למבקשים אודות עלות הפקת הפלטים, וכי האחרונים יודיעו אם הם מעוניינים לשלם בעד התמורה. בפועל, המבקשים חזרו בהם מההסכמות, וביקשו לעגן בפסק דין את זכותם לתבוע בעתיד מהמשיבה החזרים. לאחר שביהמ"ש קמא בחן את כל השיקולים הרלוונטיים, הוא נתן פסה"ד מנומק ומפורט. לטענתה, ביהמ"ש קמא ומותב זה, התייחסו בשולי הדברים לשאלה אם הגשת הבר"ע הוא ההליך המתאים במקרה זה, אך המבקשים בחרו להמשיך בהגשת הבר"ע בכל זאת, תוך נטילת סיכון לכך שיחמיצו את המועד האחרון להגשת ערעור. לפיכך, סבורה ב"כ המשיבה, כי אין הצדקה לאיחור של למעלה מחמישה חודשים בהגשת הבקשה, וכי אין למבקשים אלא להלין על עצמם. לדבריה, טענת חוסר הסמכות העניינית לא הועלתה על ידי המבקשים בשום שלב. העובדה שהתביעה הנה לסעדים הצהרתיים ולצווי עשה, אינה מעלה או מורידה לעניין הסמכות העניינית, שכן ניתן להעריך את שווים הכספי של הסעדים המבוקשים. בנוסף, נטען כי פסה"ד הנו מלא, לאחר שביהמ"ש קמא קבע קביעות עובדתיות ומשפטיות והכריע בהן לגופן, תוך התייחסות לכלל הסעדים המבוקשים. לטעמה, טעויות המבקשים אינן טעויות סבירות, המצדיקות היעתרות לבקשה, מה גם, שהמבקשים לא הסבירו מדוע הם אינם מיוצגים. ב"כ המשיבה מדגישה כי למבקשים אין זכות קנויה להפוך בר"ע לערעור, והדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט. לדידה, סיכויי הערעור במקרה דנן הנם נמוכים מאוד.

המבקשים טענו מנגד, כי הגישו בר"ע, משום שלא ידעו מהו ההליך הנכון במקרה דנן, והעדיפו להגיש בר"ע מתוך הנחה כי תעמוד להם תקנה 410א לתקסד"א. לו הבר"ע הייתה נמחקת ביום הגשתה, הרי שהיו מגישים את הערעור או את הבקשה דנן, כבר באותה עת. המבקשים עומדים על כך שמדובר בפסק דין חלקי, היות ולא ניתנה הכרעה בכל הסעדים, ועל כך, שפסה"ד ניתן בחוסר סמכות עניינית, שכן שווים הכספי של הצווים ההצהרתיים הנו אפס.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הפסיקה לעניין הארכת מועד שנקבע בחיקוק, קובעת בבש"א 3294/09 צפריר בריסק, בפש''ר נ' עו"ד קובי בן איון (15.9.11), כאמור:

"...הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" מונח על כתפיו של מבקש האורכה. בהקשר זה יש לבחון מכלול שיקולים, בשים לב לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כך, יש לבחון את משך האיחור. ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקתו שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי ואת האינטרס של בעל-הדין שכנגד בוודאות ובסופיות ההליכים. עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם הנעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן מצויות בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש האורכה, ואשר לא ניתן היה להיערך אליהן מראש. לעומת זאת, על דרך הכלל, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת. לצד כל אלה, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי."

העובדה שהמבקשים נאחזים בטענה כי טעויותיהם, ככל שהם טועים, נובעת מהעובדה שהם אינם מיוצגים – אינה יכולה להתקבל, משום שהמבקשים יכלו לפנות ללשכה לסיוע המשפטי לשם קבלת ייצוג או לשכור שירותים משפטיים מטעמם, ולא להעמיד את עצמם בסיכון לטעות משפטית. במקרה דנן, עיון בהחלטות הקודמות שניתנו על ידי מותב זה במסגרת התיק, מעלה כי השאלה אם הגשת בר"ע היא ההליך המתאים בענייננו, עמדה לנגד עיניהם, ובנסיבות אלה, ברור אפוא, כי למבקשים היו מספר הזדמנויות לפעול להגשת ערעור או למצער להגיש בקשה להארכת מועד, במועד הסמוך למועד המצאת פסה"ד לידיהם. בפועל, המבקשים נטלו על עצמם סיכון, ובחרו להמתין עד לקבלת ההחלטה בדבר מחיקת הבר"ע, ולא פעלו מחמת זהירות להגשת בקשה להארכת מועד בשלב מוקדם יותר. אשר על כן, עולה כי הסיבה לאיחור המשמעותי, נעוצה בנסיבות שהיו מצויות בשליטתם של המבקשים ולא בנסיבות חיצוניות שלא היו בשליטתם. לכן, אין בטענותיהם כדי להוות "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד.

הבקשה אפוא נדחית.

ניתנה היום, כ"ד כסלו תשע"ד, 27 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

ראובן שמיע, רשם